תכירו אותי.

סיפור חיי

עברתי לראשונה למדינה חדשה בגיל 18 – עזבתי את הבית הנעים שלי בבלגרד, סרביה, ועברתי לחיים הישראליים התוססים והרועשים. להיות לבד וללא מושג מה נדרש כדי לחיות באופן עצמאי במדינה חדשה היה מאבק. כל מה שאמרו לי על איך נראים החיים ומה עלינו לעשות כדי להצליח היה חסר תועלת. לוקח זמן (שנים) עד שמתחילים להרגיש בנוח במקום חדש.

הפעם השנייה שעברתי למדינה חדשה הייתה עם בן זוג. למעבר המשותף לברלין, גרמניה, היו רגעים טובים – האחריות הייתה משותפת, והיה מישהו לחלוק את התצפיות, ההבדלים והלמידה. מצד שני, זה הביא איתו בעיות בלתי צפויות. אנחנו, כבני זוג, השתנינו במהלך תהליך ההשתלבות. זה יצר לחץ יוצא דופן על הזוגיות, והיה צפוי שגם הזוגיות תשתלב ותסתגל לנסיבות החדשות.

לאחרונה החלטתי לשנות את אורח החיים הנוח שבניתי בברלין ועברתי לליסבון השמשית בפורטוגל, שם התחלתי מחדש, שוב. ושוב, התמודדתי עם אתגרים רבים – חיפוש דירה, יצירת רשת חברים, חיפוש עבודה ופתרון בעיות בירוקרטיות. לא משנה מאיזה סוג של חיים אתה מגיע, ההתמודדות עם כל האתגרים הקיומיים בו-זמנית יכולה לגרום לך להרגיש כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליך.

כאב הוא בלתי נמנע; סבל הוא אופציונלי

במבט לאחור, אני מאמינה שהשנים הראשונות האלה היו יכולות להיות יותר מהנות ומהנות אם מישהו היה מבין את מצבי – מישהו שיכול היה להזדהות עם הכמות העצומה של הנושאים ולעזור לי לתעדף ולתמוך בי כדי להתגבר על המצבים והאתגרים.

סיפור המוזיקה שלי

בסרביה למדתי בבית ספר תיכון למוזיקה, והתמחתי בכינור. מלבד אימונים בנגינה, הלימודים כללו הוראה מובנית בתאוריה מוזיקלית, סולפג’יו, היסטוריה ועוד – חוויה דומה ללימודים בקונסרבטוריון מתמחה. בתקופה זו מצאתי גם הנאה בשירת מקהלה כחבר במקהלה היהודית העתיקה ביותר בעולם, שהנקראת ״אחים ברוך״ בבלגרד.

למרות שהחינוך המוזיקלי הפורמלי שלי הסתיים בתיכון, ובסופו של דבר פרשתי מההופעות, המוזיקה מעולם לא עזבה את חיי. לאחרונה, התחברתי אליה מחדש בצורה שונה – על ידי ארגון פסטיבל רוסי, פסטיבל מוזיקה בינלאומי בבלגרד. אני מתאמת ותמיכה מאחורי הקלעים, ועוזרת ליצור ולתחזק פתרונות טכניים לשגשוג פסטיבל כזה.

מוזיקה, בצורה כזו או אחרת, תמיד ליוותה אותי – הגנה וקרקעה אותי כמו חוט שנארג דרך הזהות שלי. זה חלק ממי שאני, גם כשאני לא מחזיק בכלי נגינה. זו הסיבה שאני מאמין עמוקות בעזרה לאחרים למצוא את המוזיקה שלהם – כל מה שמחזיר אותם לעצמם.

בימים אלה, אני מתחבר מחדש לחלק הזה שבי בדרך חדשה, כשאני שרה כחלק ממקהלת הקהילה של ליסבון. זוהי תזכורת נוספת לכך שגם אחרי שהחיים לוקחים אותך רחוק מהמקום שבו התחלת, ליבת מי שאתה אף פעם לא באמת הולכת לאיבוד.